ריטב"א על שבועות כ״ד

מהדורה: חידושי הריטב"א, לבוב תקפז

מקור שבועות כ״ד
1 בְּאִיסּוּר הַבָּא מֵאֵלָיו; בְּאִיסּוּר הַבָּא עַל יְדֵי עַצְמוֹ לָא אָמְרִינַן.
2 בִּשְׁלָמָא לְרֵישׁ לָקִישׁ, מִשּׁוּם הָכִי קָא פָטַר רַבִּי שִׁמְעוֹן; דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל שֶׁהוּא לְמַכּוֹת, וְלֹא אָמְרוּ כְּזַיִת אֶלָּא לְקׇרְבָּן. אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן, מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּפָטַר?
3 מִידֵּי הוּא טַעְמָא – אֶלָּא מִשּׁוּם אִיסּוּר כּוֹלֵל; רַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעְמֵיהּ דְּלֵית לֵיהּ אִיסּוּר כּוֹלֵל. דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָאוֹכֵל נְבֵילָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים – פָּטוּר.
4 בִּשְׁלָמָא לְרֵישׁ לָקִישׁ, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּלָאו וָהֵן; אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן, בִּשְׁלָמָא לָאו – מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ, אֶלָּא הֵן – הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ?
5 אֶלָּא כִּדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל עָפָר – פָּטוּר.
6 אָמַר רַב מָרִי, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: ״קוּנָּם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי אִם אָכַלְתִּי הַיּוֹם״, וְאָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים – הֲרֵי אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה לוֹ.
7 הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם, כֵּיוָן דְּמֵעִיקָּרָא אכל אַכְלֵיהּ וַהֲדַר אִשְׁתְּבַע ליה עֲלֵיהּ,
8 חשובי אַחְשׁוֹבֵי; אֶלָּא הָכָא מִי אַחְשְׁבֵיהּ?!
9 אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאִית לֵיהּ אִיסּוּר כּוֹלֵל?
10 מִידֵּי דְּהָוֵה אַאִיסּוּר מוֹסִיף.
11 וּמַאן דְּפָטַר, דְּלֵית לֵיהּ? כִּי אָמַר אִיסּוּר מוֹסִיף – בַּחֲדָא חֲתִיכָה, בִּשְׁתֵּי חֲתִיכוֹת לָא אָמְרִינַן.
12 וְאָמַר רָבָא: לְמַאן דְּאִית לֵיהּ אִיסּוּר כּוֹלֵל, אָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּאֵנִים״, וְחָזַר וְאָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּאֵנִים וַעֲנָבִים״ – מִיגּוֹ דְּחָיְילָא שְׁבוּעָה אַעֲנָבִים, חָיְילָא נָמֵי אַתְּאֵנִים.
13 פְּשִׁיטָא!
14 מַהוּ דְּתֵימָא: אִיסּוּר הַבָּא מֵאֵלָיו אָמְרִינַן, אִיסּוּר הַבָּא מֵעַצְמוֹ לָא אָמְרִינַן; קָא מַשְׁמַע לַן.
15 מֵתִיב רָבָא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה: יֵשׁ אוֹכֵל אֲכִילָה אַחַת, וְחַיָּיב עָלֶיהָ אַרְבַּע חַטָּאוֹת וְאָשָׁם אֶחָד; וְאֵלּוּ הֵן: טָמֵא שֶׁאָכַל חֵלֶב, וְהוּא נוֹתָר, מִן הַמּוּקְדָּשִׁין, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.
16 רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף אִם הָיְתָה שַׁבָּת וְהוֹצִיאוֹ – חַיָּיב. אָמְרוּ לוֹ: אֵינוֹ מִן הַשֵּׁם.
17 וְאִם אִיתָא, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ חָמֵשׁ – כְּגוֹן שֶׁאָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּמָרִים וְחֵלֶב״, מִיגּוֹ דְּחָיְילָא שְׁבוּעָה אַתְּמָרִים, חָיְילָא נָמֵי אַחֵלֶב!
18 כִּי קָתָנֵי, אִיסּוּר הַבָּא מֵאֵלָיו; אִיסּוּר הַבָּא מֵעַצְמוֹ לָא קָתָנֵי.
19 וַהֲרֵי הֶקְדֵּשׁ!
20 בִּבְכוֹר, דִּקְדוּשָּׁתוֹ מֵרֶחֶם.
21 אִיבָּעֵית אֵימָא: כִּי קָתָנֵי, מִידֵּי דְּלֵית לֵיהּ שְׁאֵלָה; שְׁבוּעָה דְּאִית לֵיהּ שְׁאֵלָה לָא קָתָנֵי.
22 הֲרֵי הֶקְדֵּשׁ!
23 הָא אוֹקְמִינַן בִּבְכוֹר.
24 אִיבָּעֵית אֵימָא: כִּי קָתָנֵי, קׇרְבָּן קָבוּעַ; קׇרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד לָא קָתָנֵי.
25 הֲרֵי טָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ – דְּקׇרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד הוּא!
26 בְּנָשִׂיא, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא דְּאָמַר: נָשִׂיא מֵבִיא שָׂעִיר.
27 רַב אָשֵׁי אָמַר: כִּי קָתָנֵי, מִידֵּי דְּבָעֵי שִׁיעוּר; שְׁבוּעָה דְּחָיְילָא אַפָּחוֹת מִכְּשִׁיעוּר, לָא קָתָנֵי.
28 הֲרֵי הֶקְדֵּשׁ!
29 הָא בָּעֵינַן שָׁוֶה פְּרוּטָה.
30 וְרַב אָשֵׁי מֵאַוֵּירְיָא אָמַר רַבִּי זֵירָא: כִּי קָתָנֵי, זְדוֹנוֹ כָּרֵת; זְדוֹנוֹ לָאו, לָא קָתָנֵי.
31 וַהֲרֵי אָשָׁם, דִּזְדוֹנוֹ לָאו, וְקָתָנֵי!
פירוש ריטב"א על שבועות כ״ד
1 בשלמא לר"ל משום הכי פטר ר"ש בסיפא דלדידיה אפי' בחצי שיעור מושבע איכא הלכך לא חיילא שבוע' עלי' וכדתני' וכו' וכדפרקינן מידי הוא טעמא:
2 ר"ש לטעמי דלית ליה איסור כולל דתניא וכו' ונראה שאעפ"י ששתי אלו דר"ש ברייתות הן המקשה היה בקי בראשונ' דכל שהוא למכות טפי משום דשמיעא ליה בי מדרשא על מתניתין:
3 בשלמא לר"ל משכחת לה בלאו והן פי' דהא שפיר מצי אשתבועי שיאכל סתם לר"ע או שיאכל חצי שיעור לרבנן כיון דמדאורייתא ליכא מלקות אכל שהוא אלא לר"י דאוקמה בכולל ובכשיעור בשלמא בלאו משכחת לה בכולל אלא בהן היכי משכחת לה פי' דכי אמרינן איסור כולל היינו לחומרא לקיים המצות ולהתחייב שתים בכל איסור כולל דממילא אבל לבטל את המצוה לא חיילא עליה שבועה וכשנשבע שיאכל שחוטות ונבילות לא חיילא שבועה אנבילות ואית דק"ל מההיא דאמרינן בירושלמי ומייתי לה רבינו אלפאסי ז"ל בהלכות פסחים שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח לוקה משום שבועת שוא ואוכל מצה שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה שבועה שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב בצל סוכה אלמא חיילא שבועה אביטול מצוה בכולל ויש מתרצים דההוא לאיסורא או למלקות אבל לא לקרבן ולא מחוור והנכון דהתם הוא לבטל מצות עשה וכי אמרינן ליה שיקיים שבועתו ליכא בביטול המצוה אלא שב ואל תעשה אבל הכא שנשבע לבטל מל"ת לאכול נבילה אי מקיים שבועתו מבטל ל"ת דנבילה בקום עשה הילכך מוטב שלא תחול שבועתו ויבטלנה בשב ואל תעשה וקצרו של דבר דהכא והתם דינינן ליה בשב ואל תעשה וכן פירוש גם הרמב"ן ז"ל:
4 גי' הספרים שלא הגיהה רש"י ז"ל משכחת לה כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור וכתב עליו רש"י ז"ל דמפרשי לה רבותיו בנבילה מוסרחת וא"א לעמוד בה מכמה פנים חדא דמוסרחת לאו נבילה מיקרי ואין כאן קיום שבועת הן ועוד דרבא מאי בעייא הכא הול"ל משכחת לה בנבילה מוסרחת ועוד אף אנן נמי תנינא לא אתי שפיר כלומר דהתם לא אידכר נביל' מוסרחת לכך מחק הוא ז"ל הגי' וגורס אלא כדרבא והכי פירושא לא תשני לעיל קושיא דרישא וסיפא כאן במפרש אלא כולא בסתם ואוכלים שאינן ראויין לאכילה דקתני ריש' פטו' כדרבא מיפרשי שאכל עפר שאינו ראוי לאכיל' אבל נבילות ראויין הן לאכילה ואריה הוא דרביע עלייהו והשתא משכחת לה לכדר"י בלאו אפי' בשיעור שלם דהא לא אוכל סתם קאמר ואם אכל נבילה חייב שהרי כלל בסתמא דברים האסורים ע"י כולל וכן משכחת לה דהא אוכל סתם קאמר ומקיים שבועתו בדברים המותרים ואם לא אכל כלל חייב:
5 אף אנן נמי תנינא דנבילות ראויות לאכילה חשיב להו דקתני הרי אשתו אסורה אלמא אכילה הוא עכ"ל רש"י ז"ל ואין גירסתו ופירושו מחוורים חדא שבכל הספרים גורסין משכחת לה כדרבא ועוד שלפי פי' אין בדברי רבא שהביא הש"ס שום סיוע אלא לרישא דמתני' דנוקמה בשאכל עפר וכל שאנו מתרצים בסיפא לומר בנבלות הראויות לאכילה חשיב להו חוץ מן העפר הוא וכי אמרינן אף נמי תנינא הוא סייעתא לפרושא דעבדין דבסיפא עכ"פ ולא לרישא דמדברין בפירוקין מדרבא וזה דבר קשה עד מאד לכך אין לנו אלא כגירסת הספרים וכפי' הראשונים ז"ל ודקא קשיא ליה לרש"י ז"ל דמוסרחת לאו נבלה מיקרייא אפי' לא מיקרייא כן בלשון תורה משום דאמרי רבנן נבלה הראויה לגר שמה נבילה שאינה ראויה לגר לאו שמה נבלה מ"מ בלשון בני אדם שפיר מקרייא נבילה ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולא עוד אלא דאפי' בלשון תורה שמה נבילה אלא דגזירת הכתוב הוא למשרייה ולשווייה כעפרא דאי לאו נבילה מקרייא כלל אלא עפרא למאי איצטריך קרא לומר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה למעוטה מאיסורא הא נבלה אמר רחמנא לא תאכל ולא אמר עפרא לא תאכל ודק"ל ז"ל דרבא מאי בעיא הכא היינו לאשמועינן מינה דשייך אכילה אף בעפר גמור דדוקא שלא אוכל סתם כשאכל עפר פטור לפי שאין סתם אכילה על עפר הא אם נשבע שלא יאכל עפר ואכל עפר חייב הוא ולא מבעי ליה לרבא לעיל אלא חיובו בכמה ובדין הוא דאייתי הכא בעייא דרב' דלעיל אלא שקיצר בה ומייתי ראיה מהא דתנינא משום דנקט סתם ואכל נבילות וטרפות שקצים ורמשים שהם מוסרחים וא"ת א"כ למ"ל דנשכח הן בכולל אלא אפי' בפרט נמי ואפי' בסתם כיון דנבלה מוסרחת בכלל אכיל' וי"ל דאה"נ וכ"ש שהוספת דאיכא לומר דאתייא בלאו והן כיון דאיתיה להן בין בכולל בין בסתם ובין במפרש נבילות בפרט א"נ אפשר לומר דמשמע ליה שאין משמעות נבלה מוסרחת בכלל נבילה אלא כשמזכיר ג"כ עמה דברים המותרים דהשתא אמרינן דאי אמר נבלות נבלה מוסרחת קאמר דומיא דדברים המותרים דאיירי בהדה וזו שיטת ר"ת והתוס' ז"ל והרמב"ן ז"ל ולגירסת הרא"ם ז"ל שגורס לעיל כדרבא אתי שפיר דאמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור וכי היכי דהתם פטר נפשיה בעפר ה"ה לאומר שבועה שאוכל נבלות ואכלן מוסרחת שיצא ידי שבועה אעפ"י שאכלן מוסרחות שהן כעפר דהא בלשון בני אדם קרויה נבלה ואף אנן נמי תנינא שקרויה כן בלשון המשנה דסתמא קתני ואכל נבלות אפי' מוסרחות ולא עוד אלא דלהא איצטריך דאלו לנבלה שאינה מוסרחת פשיטא דבת אכילה היא:
6 הכי השתא התם כיון דמעיקרא אכל וכו' פירוש דכיון דידעינן שלא אכל היום אלא נבילות כי הוא נאמן ע"ע בכך ואנו אוסרים אשתו עליו הא דיינינן ליה כי כשאמר אם אכלתי אאותה אכילה נתכוין ואחשבה אכילה בשבועתו שאם אתה דן שלא היה דעתו על אותה אכילה א"כ למה אשתו אסורה כיון שלא אכל דבר אמר אלא ודאי כדאמרן:
7 ומאן דפטר דלית ליה וכו' כי אמרינן בחדא חתיכה בב' חתיכות לא אמרי' ל' קצר הוא שהרי לא באנו עכשיו לחלק בין איסור מוסיף לאיסור מוסיף וגם לא תמצא לעולם איסור מוסיף בב' חתיכות אלא ה"פ דכי מורינן לומר איסור חל על איסור היינו באיסור שהוא בחדא חתיכה כגון איסור מוסיף שהאיסור הראשון והאחרון בחדא חתיכה אלא שנתוספו באיסור האחרון שלו בני אדם או אחרי' שלא היו נאספי' באיסור ראשון כגון חמותו ונעשית אשת איש דמגו דחל איסור אשת איש על הרחוקים חל על זה אבל באיסור כולל שהוא חל מחמת שתי חתיכות לא אמרינן איסור חל על איסור כי הכולל לעולם הוא כן דאמרינן מגו דחייל איסורא אהיתרא חייל נמי אאיסורא וזה פשוט:
8 ואמר רבא למאן דאית ליה איסור כולל אמר שבועה שלא אוכל תאנים וכו' עד חיילא נמי אתאנים וא"ת והיכי משכחת ליה בהן שישבע שיאכל תאנים דהא כיון דאשתבע שלא יאכלם שוב אין שבועה חלה עליו שיאכלם ואפי' בכולל דכולל לביטול מצוה לא אמרינן תירץ ר"ת ז"ל דמשכחת לה בתאנים שוערים או מוסרחים וכדרבא וכדאמרי' לעיל. מהו דתימא איסור הבא מאליו אמרינן איסור הבא מעצמו לא אמרינן וא"ת והא נמי מדר"י דלעיל שמעינן לה דמוקים מתניתין בכולל שלא יאכל נבילות ושחוטות ויש מתרצי' דאי מדר"י דלעיל היינו לתנא דמתני' ודלמא איכא שום תנא דלית ליה הכי להכי אשמועינן רבא דהא כ"ע היא דכל דאית ליה איסור כולל בדב' הבא מאליו אית לי' נמי בדבר הבא מעצמו והיינו דמותרי' דאותבי' בסמוך מהא דמתני' דיש אוכל אכיל' א' להבא ולא אותבינן מינ' לעיל לר"י והנכון יותר דאלו מר"י דלעיל לא שמעינן לה אלא כשהאיסור הא' מאליו באיסור תורה כגון נבילה ודכוותה אבל השתא אשמועינן רבא דאפי' האיסור הראשון הוא מעצמו כגון זה שנשבע על התאנים אתי איסור כולל שבא מעצמו וחייל אראשון. מהו דתימא וכו' דלא אתי דבור בתרא דידיה למיחל על איסור דבור קמא דידיה דבורא קמא לא שביק בה שום רווחא קמ"ל דאפי' בהא חייל דבור האחרון על דבור ראשון בכולל והיינו דמותבינן לרבא ממתני' דקתני אוכל אכילה א' דהא מוקדשין דהוה איסורא קמא איסור הבא מעצמו הוא דאיהו אקדשיה:
9 מתיב רבא בריה דרבה יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם א' וכו' פירשתיה במסכת יבמות בארוכה בס"ד וכללא דמלתא כי החלב הוא האיסור הא' וכי אקדשיה איכא איסור כולל דמיגו דחל הקדש על הבשר חל על החלב וכשנהנה חייב עליו אשם מעילות ואח"כ נעשה נותר וזה איסור מוסיף כי קודם לכן היה מותר למזבח ואח"כ נעשה אסור וזה האיש היה מותר בקדשים דעלמא נעשה טמא טומאת הגוף מתוך שנאסר בקדשים דעלמא נאסר גם בזה וזה גם כן איסור כולל דשתי חתיכות הוא ועדיין היה מותר בחולין בא יום הכפורים מתוך שנאסר בתתיכות של חולין בהיתר' נאסר אף בזה בכולל והכי מפ' לה בכריתות ושמעינן מינה דלא חשיב איסור מוסיף מאיסור אכילה אאיסור הנאה דאי לא במוקדשין נמי נימא הכי ולא נימא שאיסור שבו הוא מפני איסור כולל:
10 אמרו לו אינו מן השם וכו' פי' דאע"ג דהוציאו בפיו ופיו גורם לו חיוב חטאת בהוצאה אינו השם שזו מחמת שם הוצאה ואידך באו מחמת שם אכילה אבל ר"מ כייל להו בהדייהו כיון שכולם באים מחמת פיו ולהכי קתני שהוציאו בפיו ולא נקט בידו ואם איתא ניתני נמי חטאת חמישית כגון דאמר שבועה שלא אוכל תאנים וחלב משום דאיירי רבא בתאנים נקטיה דיכול היה לומר כגון דאמר שבועה שלא אוכל בשר וקושיין דלהכי לא ריבה התנא התם עוד חטאת זה משום דמשמע ליה דבהא לא מחייב חטאת שבועת ביטוי באיסו' כולל כיון שהוא איסור הבא מעצמו ותירץ רבא דאה"נ אלא דתנא לא בעי לאורויי אלא באיסור הבא מאליו וא"ת ובלא"ה נמי היכי משכחת לה בהן שיוכל לישבע שיאכל חלב תירץ ר"ת ז"ל דמשכחת לה בחלב מוסרח א"נ בחלב שעל הקיבה למ"ד שהוא מותר בפ' אלו טריפות ועי"ל דמשכחת לה בשומן גמור דמיקרי חלב בלשון תורה ובלשון חכמים וא"ת ומיגו דחיילא אתמרים אמאי חיילא אחלב דהא איסור קל על איסור חמור הוא דשבועה דתמרים וחלב בלאו דלא יחל דברו בלחוד ואלו באיסור חלב איכא לאו וכרת ואין איסור קל חל על איסור חמור וי"ל דהשת' דס"ל דבכולל חל אפי' איסור קל על איסור חמור א"נ דאיסור חלב יש לו קולא אחריתי שהותר מכללו אצל חיה וכדאמרינן במס' חולין ובכריתות אמרה תורה יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב משום דחלב הותר מכללו:
11 בכור שקדושתו מרחם פי' ואפילו לר' יעקב דאמר מצוה להקדישו כדכתיב תקדיש לי"י אלהיך ההיא למצוה בעלמא אבל כי לא אקדשיה נמי קדוש מאליו כדאיתא בדוכתה:
12 הרי הקדש פירוש דקס"ד דהשתא הדרינן אפילו ממאי דאוקימנא בבכור ופריק ולאומי אוקימנא בבכור דמההיא לא הדרינן: